הטיעון בעד זעפרן ספוג בקרה

חום הוא קיצור דרך. הוא מוציא צבע מחוטי הזעפרן בדקות וניחוח בעשרים. עד חצי השעה האלכוהול כבר איבד את הפרחים הקלים יותר — הקצה הסגול, הנוטה של שחת יבשה — שהופכים את הזעפרן לראוי לזיקוק מלכתחילה. מה שנשאר הוא עומק של ברזל על עור, וזה בסדר, אבל זה לא כל המרכיב.

ספיגה קרה איטית בכל כיוון. אנחנו מחזיקים את האלכוהול ב-4 °C במשך ארבעים ושמונה שעות כשהחוטים תלויים ברשת דקה. הצבע נמשך מאוחר — אתה לא רואה את הענבר העמוק עד היום השני. הניחוח נבנה בשכבות בסדר הנכון: קודם הפרחים, אחר כך הדבש, אחר כך העור, ולבסוף הנוטה המינרלית היבשה שחותמת את הלגימה הארוכה.

חלון ארבעים ושמונה השעות חשוב. בעשרים וארבע שעות הג׳ין טועם דקיק ובהיר; בשבעים ושתיים הוא עבר את האיזון והפך לבשמי. אין גמישות בלוחות הזמנים של הייצור. הדוד חייב להיות מוכן כשהספיגה מסתיימת, לא כשהמערכת הייתה מעדיפה.

זה גם שולל רבים מהטריקים התפעוליים שמזקקים משתמשים בהם כדי להגדיל נפח — מיצוי מוקדם באתנול חם, תרכיזים מזוקקים בהקפאה, תמציות צד שלישי. קו הזעפרן מעולם לא נועד להתחרות במחיר. ספיגה קרה היא אחת הסיבות.

עוד מהמגזין — שוטטו בכל המאמרים.